מי זה שמטפל? (מי זה שמופיע?)

כשאני מטפל או מופיע, זה לא אני, או אולי זה גרסה מאוד מוחשית של אני.

בכל מקרה, זה מרגיש שונה מה”אני” שאני מזהה ביום-יום, משהו אחר ממה שאני חווה את עצמי בו.

קשה לי להבין בדיוק מה קורה שם, על איזה כפתור לוחצים, אבל אנסה לנסח את הפלא הזה במילים.

הנקודה היא שהמוח השכלתני, החושב והמתכנן, חכם ככל שיהיה, לרוב מפריע ולא רלוונטי במרחבים הללו. השיפוטיות שלו, גם אם היא מועילה והשרדותית, היא חלקית וחסרה.

אנחנו מחפשים להיכנס למצב של חושיות מוגברת, טרנסדנטלית, כזאת ששואלת על אופן המגע ומערערת את הזמן והמרחב. המטרה היא להתחבר למערכת גדולה יותר, רחבה יותר, כזאת שיכולה להכיל פרדוקסים וחוסר הגיון, מחוברת לגוף, והדמיון נבנה מתוך חוויה חושית.

הפעלת המערכת האינטואיטיבית הזאת מופעלת על ידי פקודה לשכל לנוח, ופיזור התודעה בחלקי הגוף השונים. תשומת הלב שמתפשטת בגוף מאפשרת לאבד ריכוז, אבל להרוויח ראייה כוללנית, הוליסטית ורחבה, והתגובתיות בה מהירה.

החוויה הזו דומה מאוד למדיטציה בתנועה, כאלו הגבירו את תחושת ההווה לווליום גבוה.

בכוונה אנחנו “משבשים” את המרחב ואת הזמן – לפעמים מצמצמים את המרחב ומעטים את הזמן, ולפעמים מרחיבים ומאיצים את תחושת הזמן. דבר זה מאפשר להתחבר לתודעות רחבות יותר, של קלות, חוסר מאמץ וזרימה, המאפשרת לחזור אחר כך לחיים היומיומיים רגועים יותר ומפוקסים יותר.

ההקשבה לאינטואציה דרך עקרונות תנועה של שחרור ונפילה, מאפשרים לקסם לקרות, והמערכת מתחילה לעבוד בשבילך, ולא אתה בשבילה. אין דילמות ארוכות, אין התלבטויות, הכל קורה מהר בקשיבות מלאה לכל רגע, תוך הטלת ספק במובן מאליו, ותוך התמסרות מלאה ופשוט אומרים- כן!

לפעמים זה יכול להרגיש מנותק, וזה באמת מנותק מהחוויות היומיומיות, אבל זה מחובר לאוקיינוס התודעה, שהיא שונה מהצמצום שאנחנו צריכים לעשות כדי להתמודד עם תפקוד והרעש סביבנו.

בטיפולים, כמו בריקודים, לא צריך לדעת מראש, ואנחנו בהכרח לא מחפשים לסיים מהר את הדרך. השאיפה היא לעודד ולאתגר את הגוף דרך שאילת שאלות, כדי לשבור תבניות מוכרות ולפגוש את החדש. כל רגע הוא מפתיע ומרגיש כאילו הוא קורה בפעם הראשונה.

יש תחושה שכל רגע נלמד בפעם הראשונה, כל רגע נולד ומת בו ברגע.

החיות מתגברת, והחיים מתחילים לרקוד עבורך.