שפת הגוף ברוח אילן לב

שפה לא באה לידי ביטוי רק דרך השפתיים, היא פזורה לאורך כל הגוף, זה כל רקדן יודע.

 שפת המילים לוקחת את אי הסדר והכאוס של היקום וממסגרת אותם הגדרות הגדרות, כדי לייצר שליטה והבנה על המציאות.

אותם תבניות שהכרחיות עבורנו להבנת תפקודנו והתפקוד סביבנו, הן גם אותם תבניות שעלולות לקבע אותנו ולגרום לנו סבל רב. אותו תינוק בן שנה וחצי שלמד להגיד "את זה" על אותו צעצוע שהוא רוצה, מציל אותו מהמצוקה של חוסר אונים. אבל אותו ילד גדול בן שלושים שלא מצליח להפטר מאותה מחשבה חוזרת שגורמת לו לתקיעות, היא כבר תבנית מיושנת ולא רלוונטית שממשיכה לגרום לו נזק.

מילים הן תבניות, שפה היא מכלול וקומבינציות של תבניות, בלעדיהם לא היינו מצליחים לשרוד. שפת הגוף האינטואיטיבית יש לה פוטנציאל להמיס תבניות אלה, ולהתפרק לצורות חדשות של תחושות ומחשבות.

תנועה היא הכלי העיקרי בשיטת אילן לב, הטיפול לרוב קורה על מיטת הטיפולים בו המטפל מניע קלות את גופו של המטופל בתנועות עדינות, מקשיב לתגובות ומאפשר למערכות הגוף לחזור לחיות הבסיסית. המגע הוא מהותי, ואפשר לומר, שהריפוי מתרחש במרווח בין המטפל למטופל, בבין לבין.

הטיפול הוא ריקוד משותף כמו בין שני רקדנים, שהאחד סביל והשני פעיל, ומטרתו לפיח חיים בשני הגופים גם יחד. שפת התנועה מחפשת תבנית שמבקשת לפרק תבניות. לטיפול יש פרוטוקול שלם, מעין כוריאוגרפיה בנויה מראש, המבקשת להתפרק ממסגרתה תוך כדי תנועה. הפירוק הוא לא לשם הפרקטיקה, אלא הוא לשם הרענון, ההפתעה, החידוש, הטריות והתתרגשות. תוך כדי טיפול המטפל מוציא קולות בלתי מזוהים, שברירי שפה שאולי מזכירה קול קדמון, המבקשים להיכנס במרווחים של בין הדברים. 

התרגשות היא האלמנט המרכזי בדיאלוג, במפגש הזה בין גופים. כל מפגש, כל רגע התלכדות הוא כמו מעין מפץ גדול שמתרחש ב"אין זמן", והוא רגע שיא המכיל בתוכו את כל הרגעים. כמו במפגש בין זרע לביצית, אותו אקט של אהבה שיוצר סיפור חיים. לאחר אותה התלכדות, יש הדהוד של ההתרחשות, הרגע המכונן מתפרק לאינסוף רגעי חיים. אפשר לדמות את זה לאבן שנזרקת למים, ברגע אחד היא פוגשת את המים, ומשם יש אדוות מעגלים מעגלים סביבה, שמהדהדים את האירוע שהתרחש.

הידע של החיים נוכח בכל רגע. נמצא בכל תא ותא. הוא אינו לינארי ואינו תלוי בהתחלה, סוף, עבר, הווה או עתיד. כל המידע וההתרגשות כבר קיימים. החיים דומים לספר שבו כל הסיפור כבר כתוב, ואנו רק מתבקשים לקרוא. כך גם הרעיונות מצויים ב־DNA שלנו, ותהליך החיים הוא לאפשר להם להדהד, להתממש. 

למעשה כל מפגש בפוטנציאל שלו הוא כזה,  מתרחש ברגע, ומהדהד את עצמו-  הוא מתקיים בין מטפל למטופל, בין איברים בגוף, בין אדם לעצמו ואפילו בין הטקסט לקוראיו. הטקסט, כמו הטקסט הזה, לא עומד לבדו, אין לו חיים בלעדיכם. שפה לא חיה אם לא מדברים אותה. "אם עץ נופל ביער, ואף אחד אינו נמצא שם כדי לשמוע – האם הוא משמיע קול?" 

דיאלוג דרך התרגשות היא שם המפתח. הרבה פעמים חווים את הדיאלוג כהפרעה, אך דווקא ההפרעה היא לב הסיפור: בלעדיה אין סיפור בכלל. החיכוך הזה בין דברים, שם החיים עצמם, שם הסיפור מסופר. הוא חייב להקרא, אחרת אין לו משמעות. הסיפור נמצא שם תמיד והוא מחכה להתרחשויות.

בהרבה תורות ושיטות מחפשים את הרוגע, נקיון הרעשים, את ביטול ההתרגשות (הרגש נתפס כתאווה שיש להשתלט עליו). למעשה המטרה להקל על הסבל היא השתקת הגירויים, פרישות מהחיים, על מנת לקבל ראייה בהירה בדברים כפי שהם באמת. אצלנו הכל "הפוך" , השקט נמצא רק בסוף הדרך "אני אנוח כבר בקבר". הבלאגן של החיים, הוא הסיפור ובתוכו אנחנו נקראים להתמקם ולהגיב. באנגלית המילה אחריות היא responsibility. ריספון=תגובה. אביליטי=יכולת. אחריות=היכולת להגיב. לקחת אחריות על החיים, משמע לשחק את החיים, להגיב לכל מתרחש, להגיב למצוקתם של אחרים, להתרחשויות החיצוניות כמו הפנימיות, לחיות! לא לפרוש. התרבות שלנו לקחה את עניין הפרישה של מבוגרים לכיוון הלא נכון. 

החברה שלנו "מנקה" את הפנסיונרים ממשימות, אבל מה שזה גורם להם זה לצאת מהמשחק ולהרגיש לא רלוונטים, מדירה אותם מההתרחשות. במחשבה ראשונית רוצים להקל על הזקנים, הם כביכול סיימו את תפקידם בשוק העבודה, סיימו לגדל את הילדים ותרמו את חובתם לחברה. ההדרה הזאת מובילה לדכדוך, חוסר משמעות והדרדרות מהירה. הזקנה היא לא סיום משימות החיים, והמתנה למוות, היא פשוט תפקיד חדש בסידור העבודה של החיים. תפקידם להיות חכמי השבט, לנהל במחשבה וברוח את פני החברה, ולהוריש את הידע שרכשו לדור הצעיר. עליהם מוטלת האחריות ובעיקר ההבנה שהם נחוצים מאוד בסדר היום הציבורי.

נחזור לשפה… הדיבור של החיים, הוא דיבור דרך החיים, ולא על החיים. הוא דיבור ללא מאמץ וכוח, והוא לא רק דיבור אינטלקטואלי שהתרבות שלנו כל כך מקדשת. אותו ידע שכלתני שהשתלט על השיח התרבותי ומקבל הכרה, כסף וכוח ממניעים קפיטליסטים, פטריאכלים ופוליטיים, פספס בגדול ידע קדמוני שהיום מכנים אותה "פרמיטיבי". דווקא זו היא השפה שכולם מבינים ולא שמורה ליחיד סגולה, לא בלבלו לה את המוח יותר מדי, ואפשר לקרוא ה "אינטואיציה". אותה מילת קוד רחשי הבטן, לתחושות הלא מנומקות, שמחוברת בצינור עבה לרגש, שבחברה שלנו ה"רגשי" הוא החלש וזה שלא כדאי לקחת ברצינות. הוא שייך לעולם הנשים, המטפלות, המכילות, אותה אמא אדמה ענקית ומפוזרת, שנמצאת שם כמו מיכל ענק להכיל את הפרטים שהיא מורכבת מהם.  וכמובן, גם כאן ההפך הוא הנכון. החלוקה של המערכת השכלית הזכרית כיביכול מול המערכת האינטואיטיבית הנקבית כביכול (זכרית ונקבית במובן של מערכות משלימות, לא במובן של מגדר) היא שגויה לחלוטין. אנחנו חושבים עליהן כזכר ונקבה, זה מול זו, האחד מקביל לשנייה. בעוד שהאחת מכילה את השנייה. ההצעה היא להתסכל על האינטואיציה כ"אוקיינוס הגדול" של הידע, מה שמכונה האינסוף או האלוהות, אותו כח בריאה שהתנפץ לרסיסי אלוה. ובתוך האוקיינוס הזה ישנם איים- המערכת השכלית, מערכת הרבייה, מערכת העיכול, ועוד ועוד… מין תת התמחויות, כשההתמחות הגדולה היא הכוללנית ביותר היא האינטואיציה, שפת הבריאה, שפת כל השפות. היא רחבה, כוללת, יש לה "מבט על" על הכל, והיא אור גדול. המערכת השכלית, הבאה לידי ביטוי בשפה, במילים, בהגדרות- היא מתמחה בספציפיות, בגדרות, בהפרדות, בשונות, בניצוצות, אורות קטנים- בזה היא מומחית. המוח הוא המנהל, המנכ"ל, ראש השבט.

וכמו שאנחנו יכולים להשיק לחווית החיים שלנו בישראל בשנת 2025-  המנהל יצא מכלל שליטה!  הוא כל כך חושב שהוא מוצלח, שהוא רק רוצה לכבוש עוד ועוד.. ויעשה הכל כדי לשמור על מקומו בכסא. יש לו את כל הנימוקים החכמים ביותר למה הוא ראוי, ולמה כל השאר פחות, "הגולם קם על יוצרו". 

כשהמוח, המנהל משתלט על כל הסיפור, הוא שואב את כל הכוח ומוציא מכלל שליטה את כל המערכות סביבו. הוא גורם לשיסוע, מקטין ומקניט את כל המערכות האחרות בגוף, ואלה ללא מבוגר אחראי מתחילות "לריב" האחת עם השנייה, ולהשתבש בתקשורת מקולקלת. זה קורה בגוף האדם ויכול לקרות בגוף החברה. במקרים של שיבוש חברתי הביטוי הוא מלחמה כוללת, במקרים של גוף האדם הביטוי הוא גם מלחמה כוללת. הגוף יוצא מכלל שליטה ביכולת לתקשר בין המערכות השונות של ניקוי רעלים, חילוף חומרים, וויסות מערכות הורמונליות ועוד... 

לפעמים זה מאוחר מדי, והגוף קורס, לפעמים אין דרך חזור ושעון החול התהפך ואי אפשר להציל יותר את הגוף (של האדם או של החברה). אבל בהינתן שלא אבדה תקוותינו, נסיונות ההצלה צריכות להתמקד בחיזוק הטוב ולא בחיסול הרע. גם הרעיון הוא הפוך מאיך שהתרבות שלנו מתמודדת עם קונפליקטים. לרוב מנסים לחסל את הרע, ופחות מתמקדים בחיזוק הטוב.  

אילן לב נוהג להגיד: "אין כח לרע, הוא שואב את כוחו מחולשתו של הטוב"

צריך קרוא את המשפט הזה שלוש פעמים ברציפות, כדי לעכל אותו.

אין דבר כזה לילה, יש העדר יום, אין חושך, יש העדר אור. אין כח לוירוסים, גם לא לאויבים, הם שואבים את כוחם מחולשת הגוף האנושי או החברתי היינוך. 

יש לחזור לגוף, לשפה הבסיסית שלו, לגרות אותו, לעודד אותו להתקיים מתוך כח הבריאה ולאתגר אותו כדי להתרחב ולהתפתח לשלבי האבולוציה הבאים.

 הקלות הבלתי נסבלת של הקיום- ככה פשוט, ככה מורכב. 

להתרגש, לוותר,להפתיע, לחייך, לעשות הפוך, לחזק את הטוב, לנוע, לפרק, לפרק שפה, לפרק תנועה, לרקוד, לעשות אהבה, להאזין למוזיקה, לשחות במים, להיות מים, לדמיין תנועה, לאפשר לכדור הארץ לגלגל אותנו, לבלון להעיף אותנו, לכאוס לנהל אותנו, לפרדוקס להתקיים בתוכנו- לדבר את שפת החיים.